<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' ערלה</h1>
<h2>דף ט:</h2>
והאי דקאמרי' גבי ערלה אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב אצטריכינן לברורי היכא דמבריך אדם גפן או אילן בארץ והעקר הראשון קיים ואינו חותכו ועדיין מחוברת הברכה בעקר הראשון, שיש מי שאומר כל זמן שאינו חותכו וההברכה מחוברת בעקר ודאי מותרין הפירות ואין בהן משום ערלה, אבל בזמן שחותך ההברכה מעקר הראשון אפילו חותכו לזמן מרובה חייב בערלה ומנינן משעת חתיכה. ויש [מי] שאומר דהיכא דחותך את ההברכה מן העקר לזמן מרובה, כגון שעבר על אותה ההברכה ארבע שנים [אין נוהג בה ערלה כלל, הואיל ועבר לאותה הברכה ד' שנים, ואם לא עבר לאותה הברכה ארבע שנים] מונה מזמן שחותך אותה הברכה. ויש מי שאומר שאפילו לא חתך ההברכה מעקר הראשון מונה משעת הברכתו לשני ערלה בין חותכה מן העקר בין אינו חותכה. והני מילי לא חזינן בהו לרבואתא מידי ומלתא צריכא עיונא. תנינן בערלה פרק א' [מ"ה] אילן שנעקר ובו הברכה והוא חיה ממנה חזרה הזקנה להיות כברכה, הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה מונה משעה שנפסקה, ספוק הגפנים ספוק על ספוק אע"פ שהבריכה בארץ מותר, ר' מאיר אומר מקום שכחה יפה מותר, מקום שכחה רע אסור. הברכה שנפסקה והיא מלאה פירות אם הוסיף מאתים אסור. [פ"א מ"ז] העלין והלולבין ומי הגפנים והסמדר מותרין בערלה וברבעי ובנזיר, ואסורין באשרה, ר' יוסי אומר סמדר אסור מפני שהוא פרי, ר' אליעזר אומר אף המעמיד בשרף ערלה אסור, אמר ר' יהושע שמעתי בפירוש המעמיד בשרף העלין ובשרף העקרין מותר, בשרף הפגין אסור מפני שהוא פרי. [פ"א מ"ח] ענקוקלות והחרצנים והזגים והתמד שלהם קליפי רמון והנץ [שלו קליפי אגוזים והגרעינים אסורין בערלה ובאשרה ובנזיר, ומותרים ברבעי, והנובלות כולן] אסורות. ר' יוסי אומר נוטעין יחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה, מפני שהוא פרי, ואין מרכיבין כפניות של ערלה.
<h2>דף י.</h2>
ואשכחן בדברי זכרונות של ראשונים בהא לישנא, והלכתא מונה אדם ל"ו חדשים משעת נטיעת אילן לערלה, ונוהגת בזמן הזה בארץ ובחוצה לארץ, ומיכאן עד י"ב חדש אסור משום רבעי, דכתיב ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה', וחייב לפדותו ויוצא לחולין וכן הלכתא. והאי פסקא דכתב האי גאון לא ידעינן מהיכא קא נפיק (אי) [ו]משום מאי (ד)קאמר ל"ו חדשים לערלה ומ"ח לרבעי דקא [בעי] ג' שנים שלמות, ואנו לעניות דעתין חזי לן דפעמים דהוו ל"ו חדשים לערלה ופעמים לא הוו, לדברי הרבה מן המפרשים. אבל לקצת מן המפרשים המדקדקים על אותה השמועה האמורה בפרק קמא דראש השנה [י' ע"א] ופירות נטיעה זו אסורין [עד ט"ו בשבט וכו', מדקדקין ואומרין דהאי דקתני ופירות נטיעה זו אסורין] אסופא דברייתא עונה שהוא פחות משלשים יום לפני ראש השנה, דהתם היכא שנטעה פחות מל' יום לפני ר"ה הוא דצריך להמתין עד ט"ו בשבט, דהוו להו כל ימי ערלה כ"ט חדש וחצי דאינון כ"ט ימים לפני ר"ה ושתי שנים שלמות ואחר כך מתשרי עד ט"ו בשבט דאינון כ"ט חדש וחצי כל ימי ערלה, אבל היכא שנטעה ל' יום לפני ר"ה שהוא רישא דברייתא אין עולין ימי ערלה אלא כ"ה חדש ויום אחד בלבד. ונחזור לדברי מי שסובר דהא דקתני ופירות נטיעה זו בין ארישא דל' יום בין אסופא דפחות מל' יום כי [ל]אותה הסברא נמי יש מי שחובט בפירוש השמועה ואומר דלא בעינן (שתי) שנים שלמות באמצע, וא"כ לדעתו לעולם לא ימשכו שני הערלה אפילו ל"ו חדשים. ויש מי שאומר לאותה סברא נמי כי לעולם בעינן שתי שנים שלמות באמצע ופעמים ג' שנים, הלכך לזו הסברא נמי פעמים לא יהיו ל"ו חדשים, ופעמים ימשכו ל"ו חדש ויותר מל"ו חדש, דבר"ה דידהו תליא מילתא דהוא תשרי. כיצד פעמים שאדם נוטע כרמו בכסליו או בטבת וכשמגיע לתשרי מנינן לה שתא דתשרי ר"ה דידהו, ומתשרי ואילך מנינן שנה שנייה, וכשמגיע תשרי אחר אתה מונה שנה שלישית, [וכשיגיע תשרי שלישי] נשלמו שלש שנים אתה מונה שנה רביעית ועדיין אסורה אותה נטיעה משום ערלה עד ט"ו בשבט שהוא ר"ה לאילן, והא נטיעה נמצאת שאסורה משום ערלה יותר מל"ו חדש. אבל מי שנוטע באדר או בניסן כגון אילנות הרבה שאין דרך העולם לנוטען עד ההיא שעתא, לכשיגיע תשרי מנינן לה שנה, ומתשרי ואילך שנה שנייה, ומתשרי [שני] שנה שלישית עד שיכנס תשרי שלישי ויושלמו לההיא נטיעה ג' שנים ויכנס שנה רביעית שלהן, והם עדיין אסורין משום ערלה עד ט"ו בשבט, ומט"ו בשבט ואילך יותרו משום ערלה, נמצא דהאי נטיעה לא הויא אסירא [משום ערלה] ל"ו חדש. וחזי לן האי סברא מהאי דגרסי' בר"ה בפרקא קמא תנן במתני' [ב' ע"א] באחד בתשרי ר"ה לשנים ושמיטין ויובלות ולנטיעה ולירקות וכו', ואמרי' בגמרא [ט' ע"ב] לנטיעה דכת' שלש שנים יהיה לכם ערלים וכתיב [ו]בשנה הרביעית, וגמר שנה שנה מתשרי דכתיב מראשית השנה. ת"ר אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב ערב שביעית ל' יום לפני ר"ה עלתה לו שנה ומותר לקיימן בשביעית, פחות מל' יום לפני ר"ה לא עלתה לו שנה ואסור לקיימן בשביעית, ופירות נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט, אם לערלה ערלה ואם לרבעי רבעי. מנלן דכתיב שלש שנים יהיה לכם ערלים ובשנה הרביעית [ובשנה החמישית] פעמים שברביעית ועדיין אסורין משום ערלה, ופעמים שבחמשית ועדיין אסורין משום רבעי. ואוקימנא [י' ע"ב] לר' מאיר דאמר יום אחד בשנה חשוב שנה וכי בעינן שלשים לקליטה, ובדין הוא דליבעי ל"א יום אלא דקסבר ר' מאיר יום ל' עולה לו לכאן ולכאן. תניא [שביעית פ"ב מ"ו] אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות מל' יום לפני ר"ה, ואם נטע והבריך והרכיב יעקר, ר' יהודה אומר כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים שוב אינה קולטת, ר' יוסי ור' שמעון אומרים שתי שבתות. ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לדברי האומר שלשים צריך שלשים ושלשים וכו' [לדברי האומר שתי שבתות צריך שתי שבתות ושלשים]. וגרסי' ביבמות פרק הערל [פ"ג ע"א] אמרי בי רב משמיה דרב הלכה כר' יוסי באנדרוגינוס ובהרכבה, [ואמרי' בהרכבה] מה לי אמר שמואל, ת"ש דאמר ליה שמואל לרב ענן תני כמ"ד שלשה ושלשים, והאי מלתא איסורא וקיי"ל [בכורות מ"ט ע"ב] הלכתא כרב באיסורי. ועוד הא דאמר בהאי פסקא דמונה אדם ל"ו חדש לנטיעת אילן לערלה ומיכאן ועד שנים עשר חדש אסור משום רבעי, והאי [מילתא] ליתא דאין רבעי נוהג באילן אלא בכרם. ובשאלה לגאון כתב כדכתבינן אנן לעיל. וששאלתם באיזה טעם אמור רבנן ופירות נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט ובאיזה טעם אמרו באחד בתשרי ר"ה לנטיעה, כך פירושה זו ששנינו פירות נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט כי אע"פ שלענין שביעית אסור לנטע בשביעית והיכא דנטע ל' יום לפני ר"ה של שנה שביעית מותר לקיימן בשביעית ונעשית כאלו נטעה בתחלת ששית, ובשנה השביעית מונין לה ב' שנים, והוצרך דבר לחכמים להודיענו שלא תאמר כיון שחדש אחד מששית עלתה לו שנה, פירות שמוציאה נטיעה זו בראש שנת שתיים בשבוע נקראין רבעי ונפדין ונאכלין, ופירות שמוציאה נטיעה זו בראש שנת שלש בשבוע, נקראין של שנה חמשית ונאכלין בלא פדייה, הוצרכו חכמים ללמדנו שפירות של נטיעה זו אסורין עד חמשה עשר בשבט של שנת שתיים בשבוע משום ערלה, וכן עד חמשה עשר בשבט של שנת שלש בשבוע אסורין משום כרם רבעי. ואמר' מנא הני מילי דאע"ג דלנטיעה עצמה שנת רביעית היא, לענין איסור ערלה עדיין שלישית היא, אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן ובשנה הרביעית ובשנה החמישית פעמים שהוא רביעית ואסורין משום ערלה ופעמים שהוא חמישית ואסורין משום רבעי, וזהו טעמו של דבר וכן הלכה. ומנא לן, דקאמרי' נימא דלא כר' מאיר, ומשנינן אפילו תימא כר' מאיר, אלמא ליכא תנא דפליג והויא ליה דברי הכל. אבל מה שמוציאה [אותה] נטיעה מט"ו בשבט של שנת שתיים בשבוע ועד שבט אחר נקרא כרם רבעי, ומשבט אחר ואילך נקראת חמישית. ולמה משבט, מפני שבשבט חוזרים מים לאילנות להוציא פרי ובאדר מתחילין ללבלב ובניסן נגמר, כדאמרי' [ברכות מ"ג ע"ב] אמר רב יהודה האי [מאן] דנפיק בצפרני ניסן וחזי אילנות דקא מלבלבו וכו'. אבל שאר [ר"ה] של נטיעה [תשרי] כדתנן באחד בתשרי ר"ה [לשנים ו]לשמיטין וליובלות ולנטיעה, ואמרי' מנלן, דכתיב ובשנה הרביעית וגו' כי היכי דאיתא. וזו השמועה לכמה ענינים יכול אדם להפכה.
ולאחר שמשלימין שני ערלה ונכנסת שנה רביעית טעון פדיה. והני מילי שטעון פדיה כרם רבעי, אבל נטע רבעי אין צריך פדיה, דאיתמר ר' חייא ור' שמעון בר רבי חד תני כרם רבעי וחד תני נטע רבעי, ומפרשינן טעמא בכיצד מברכין על הפירות [ברכות ל"ה ע"א], ובמסקנא דכל המקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ בין במעשר ירק דרבנן ובין בערלה דאורייתא. וכתב גאון הכי, ופירות כרם רבעי אין פודין [אותן] עד שיבואו לעונת המעשרות, ואימתי עונת המעשרות משיגמרו פירותיהן וכן הלכה. וכך מנהג כרם רבעי משעת נטיעתו ועד משלם שלש שנים ערלה כיון שנושא פירות בשנה רביעית ומגיעות ענבים בראש תמוז או בראש אב, לאלתר פודין אותן ואוכלין אותן [ומוכרין אותן] לאלתר, וכן מנהג בבבל ובכל המקומות האלו. ובעל הלכות כתב הכי, ופירי דשנת ד' בתר דפריק להו אסיר למיכל מיניהו עד דנפקא רביעית ואתיא חמישית. והא דכתב בעל הלכות לא ידעינן משום מאי קאמר, אי משום הא דאמרי' [ר"ה י' ע"א] פעמים שברביעית ועדיין אסורין משום ערלה, ופעמים שבחמישית ועדיין אסורין משום רבעי, מהא לא משמע מידי שיהיו הפירות אסורין לאחר פדיה, ודאי קדש לאחר שנפדה יוצא לחולין וכן נמי כרם רבעי.
ומאימתי מונין זמן כרם רבעי לפדותו כדתניא להוסיף לכם תבואתו מלמד שאינו נפדה אלא תבואה מכאן אמרו אין פודין את הרבעי עד שיבואו לעונת המעשרות. ומאימתי עונת המעשרות משיגמרו פירותיהן כדתנן [מעשרות פ"א מ"ב] מאימתי הפירות חייבין במעשר, התאנים משיבהילו הענבים והחבושים משיעבישו, האוגין והתותים משיאדימו, וכל האדומים משיאדימו, הרמונים משימאיסו והתמרים משיטילו ששאר, ואית דגרסי שרשר, הפרסקין משיטילו גידים, האגוזים משיעשו מגורה, ר' יהודה אומר האגוזים והשקדים משיעשו קליפה.
